עדות מזעזעת – עד מתי נפקיר את בנותינו

והנה, הפלאשבק שוב חוזר.
הייתי בת 19. שירתתי בצבא כלוחמת במשמר הגבול. מהמחזורים הראשונים של הפרוייקט המפורסם. לפני ההוד וההדר שהוא מקבל היום. היינו פרוייקט נסיוני, לראות איך בנות תשתלבנה בחיל כה גברי, עם עבודת בט"ש אינטנסיבית ומתישה.
לאחר הטירונות שארכה 4 חודשים בבסיס מכמש, השתלבתי בפלוגה מבצעית על קו התפר, בין מודיעין לבית חורון.
בין היתר, המשמרות כללו מעצרים בכפרים, סיורים בג'יפים ועמידה במחסומים.
שוב להזכירכם, הייתי בת 19.
משמרת לילה. השעה היתה 02:00 לפנות בוקר כמדומני.
עומדת לי במחסום עם עוד שני חיילי צה"ל (זה היה מחסום משותף).
הייתי אחראית לבדוק את הרכבים הנכנסים לשטחי יו"ש.
לימדו אותי לבדוק אנשים חשודים, לימדו אותי להתמקד במניעת פיגועי פח"ע. לימדו אותי להיות לוחמת בטרור.
אבל לא לימדו אותי לאתר נערות במצוקה.
זה היה אביב מנומנם. התנועה על הכביש הייתה מועטה. לפתע התקרב לעברי רכב שחור ונוצץ. עצרתי אותו בכניסה למחסום.
בפנים ישבו 2 גברים גדולים, שזיפי זקן גסים מעטרים את סנטרם. הנהג עישן סיגריה באדישות, לצידו ישב חבר עם חולצה לבנה.
"ערב טוב, לאן זה ?" שאלתי את הנהג.
"שלום, אנחנו נוסעים הביתה, תודה" (אינני זוכרת לאיזה כפר\ עיר..)
התבוננתי במושב האחורי. ואז הבחנתי בה. נערה צנומה ומפוחדת ממוצא אתיופי בערך בגיל 14. נקשתי בידי על החלון. "תפתחי את החלון" ביקשתי ממנה. היא לא פתחה. "הכל בסדר, היא איתנו", אמר הנהג בחיוך חושף שיניים צחורות ובמבטא ערבי כבד. "תפתח את החלון שלה" אמרתי לו. לאחר היסוס ואנחת חוסר סבלנות, הוא פתח.
"הכל בסדר איתך ? איך קוראים לך?". היא ענתה במהירות, מפוחדת ורועדת – "הכל בסדר, תודה. אני איתם. הכל בסדר, אני בסדר !"
– את בטוחה ?
– כן, כן, אני בטוחה !
הבחנתי בבגדיה. חשופים. צמודים. נוצצים יתר על המידה. והיא בסך הכל בת 14. ואני, בת 19. הפרש של 5 שנים. מה אני מבינה ? הרי לימדו אותי להילחם בטרור. לימדו אותי לכוון, להיכנס למצב, להסתער, להתמודד עם מעצור בנשק. לא לימדו אותי בטירונות לתפוס עברייני מין ! אני מנסה להרגיע את עצמי עד היום. אך לא באמת מצליחה.
הנערה הזו, שפניה התמימות צרובים במוחי עד היום. איך גמגמה, איך רעדה, ואני שלחתי אותה עם 2 הגברים האלה ללילה מסויט בכפר ערבי. שמי יודע כמה גברים נוספים הצטרפו ללילה הזה מתוך תהומות השאול.
רגע לפני ששחררתי את הרכב לנסוע, שאלתי אותה שוב – "את בטוחה שאת בסדר?" היא הנהנה במרץ. פוחדת לענות תשובה לא נכונה, פן הגברים יענישו אותה. התבוננתי בהם. פני פוקר. רק מתים להיפטר ממני ולממש את זממם המזוויע. ואת כל זה, אני יודעת בדיעבד.
התקשורת מוצפת לצערי לאחרונה בסיפורי אינוס של קטינות. "היא רצתה את זה" אומרים עורכי הדין בלי למצמץ. "היא ביקשה את זה" אומרים הורי הנערים.
ילדה בת 14. לא "רוצה" את זה. לא "מבקשת" את זה. היא נערה במצוקה, שמנוצלת בשיא הרוע. אני רוצה לקרוא לה מיכל. אולי זה השם שהסוכנות היהודית נתנה לה כשמשפחתה עלתה לארץ. אותה מיכל, עם העיניים הגדולות, הנוטפות פחד, שאולי קיבלה מאותם גברים ג'ינס חדש, אולי קצת כסף לעזור בבית, אפילו בושם. לכו תדעו. ואני שלחתי אותה איתם אל מעבר לגבול. אני מכה על זה בכל פעם כשאני רואה כתבה על אינוס קטינות.
שחררתי בסוף את הרכב. הנהג חייך לעברי חיוך מרושע צמא דם, סינן "לילה טוב" וסחט את הגז. התבוננתי באורות הרכב הולכים ומתרחקים ממני במשך שניות ארוכות.
אלוהים, תן לי את הכוח להאמין שהיא השתקמה, שהיא התגברה על הטראומה. שהיא היום נשואה באושר, עם ילדים יפים ובריאים. אולי עובדת במשרד הרווחה, אולי מורה בבית ספר.
בבקשה מיכל, רק תגידי לי שאת בחיים.